כישלונות בטיפול - פרק ראשון

סיפורי טיפול כושל - פרק ראשון

בן, נראה בחור מופנם, הוא הסתובב במחלקה שקט, חבוש משקפי שמש.

כשהגעתי למחלקה, נוצר קשר ראשוני בעודי משתתף בהנחיית קבוצה של טיפול באומנות,

הבחור לא היה מוכן להשתתף בציור, אבל נראה היה שהוא מעוניין להיות שם.

התיישבתי לידו, המתנתי די הרבה זמן, התבוננתי בו ולבסוף שאלתי אם הוא מעוניין להשתתף.

הוא הנהן לחיוב.

אבל כשנתנו מטלה, הוא לא ביצע, שאלתי אם אפשר לעזור, הוא הצביע על ג'ורנל, דפדפתי והוא הצביע על משהו, שאלתי אם הוא מעוניין שאגזור, שוב הנהן והפעם אף השמיע המהום כלשהו.

גזרתי את התמונה, והמתנתי, הוא לא ביקש כלום ולכן לא עשיתי איתה כלום.

בפעם אחרת, לאחר השלב הזה, שאלתי אם הוא מעוניין שאדביק היכן שהו – המטופל הסכים והצביע.

הדבקתי עבורו.

כך לאט לאט נוצר קשר כלשהו והוא היה מסתובב בקבוצה לפעמים אפילו מוכן להתנסות בציור, אם כי הציור עצמו היה קווי ומאוד ראשוני, כאילו אין לו שום שליטה בכלי.

לאחר זמן מה הוצע לי להתחיל לקבל את בן למפגשים פרטניים.

הפגישות היו די שקטות, לא נראה היה כי ישנה התרגשות כלשהי, אפילו סוג של שיעמום קל,

כמעט שלא היה דיבור, היצירות היו די דלות.

אבל, לאחר מספר פגישות, הוא התחיל להגיד משפטים – בדרך כלל, היו אלו משפטים שחזר עליהם שוב ושוב.

לאט לאט הוא התחיל להשתתף יותר, לקחת חלק פעיל ואפילו לשוחח. להפתעתי הבחור ידע לדבר.

לראשונה סיפר לי, שקרה לו משהו בצבא.

שאלתי את המנחה שלי שאכן אישרה שהוא אושפז באמצע השירות הצבאי, משהו שקרה כנראה באמצע שמירה, אבל אף אחד לא ידע לומר לי מה קרה.

קיוויתי שאגלה אולי באמצעות הציורים, אבל מעולם לא הבנתי מה בדיוק קרה באותו לילה בצבא, לפי הצוות, נראה היה שהוא פשוט קיבל התקף פסיכוטי באמצע שמירה שלאחריו התיישב באמצע הסלון בביתו ערום ולא הצליח להוציא מילה מפיו.

העובד הסוציאלי ניסה להבהיר לי, שאין צורך לחפש הסברים, שהתקפים פסיכוטיים כאלו פשוט קורים, גם אם נבין את הטריגר, זה לא יקדם אותנו במאום. מה שחשוב, הוא להצליח לשמר את התפקוד.

לא הסכמתי להנחה הזו, האמנתי שאם נבחרתי לטפל בו, הוא ראוי ליותר, צריך איכשהו לאפשר לו לפרוץ את הדרך, להשתחרר מהמצב האומלל הזה.

המפגשים באמצעות היצירה פתחו אותו בצורה מפתיע, כל הצוות הופתע מההשתתפות שלו בפגישות איתי והתחילו בעצמם לערער באבחנות הראשונות.

לאחר שלושה חודשים, בהם אני פוגש בו פעמיים בשבוע, התקרבנו לעבר מועד סיום הטיפול, הסברתי לו את הנושא ומיד עברנו ליצירה.

הוא צייר ציור של קו אופק, ומשהו דמוי טיל – אמר –  מטיס אותי כמו טיל.

לראשונה, נראה היה שהביע עצב, אולי דאגה.

באותם ימים, הופיעו מספר אירועים שבהם הוא סיפר בדיחות, פתאום נראה היה כל כך חיוני ואני כמובן ייחסתי את זה לטיפול המוצלח.

במפגש האחרון, הצעתי לו ליצור יחד – שנינו יחד יצרנו בגואש, הוא ממש נהנה, יצרנו ציור של הרים, אני עשיתי קו מעוגל, הוא מהצד השני, אני הוספתי עיגול לשמש וכשהתחלתי לצבוע את "ההר" שלי הוא התחיל לצבוע את שלו, יחד נוצרה תמונת נוף ממש נטורליסטית.

במפגש האחרון הצגנו את היצירות, נראה היה שהוא ממש גאה, הוא דיבר כאילו מעולם לא היה חולה, שיחה קולחת, ממש כאילו "עבר לו".

לקראת סיום תקופת ההתמחות שלי, הציעו לי להציג "תיאור מקרה".

בגאווה רבה, הכנתי את היצירות ומול צוות רב מקצועי, שכלל פסיכיאטרית, פסיכולוגית קלינית, עובד סוציאלי, מרפאה בעיסוק ותרפיסטית באומנות, התחלתי בהצגה –

תליתי את כל היצירות והצבעתי על השינוים, תוך שאני מקריא את התיאור של המפגשים השונים,

במיוחד כמה שהיו בולטים בעיני.

בסיום, הבטתי באנשי המקצוע המנוסים ואמרתי –

כשהגעתי למחלקה, אמרו לי שהוא סכיזופרן, למדתי כל מה שיכלתי על סכיזופרניה על מנת להבין אותו טוב יותר. אבל זה ממש לא התאים לי, רציתי לשאול אתכם – בספר כתוב שסכיזופרניה היא קבוצת מחלות, שצריך להגדיר איזו סכיזופרניה על מנת להתאים – איך זה שלא כתוב כאן מהי המחלה הספציפית ?

נוסף לכך, קראתי שבאף אחת מהסכיזופרניות, חוש ההומור איננו מרכיב בולט, שאלו את המטפלת שמלווה אות, כמה פעמים בזמן האחרון הוא הפיל אותנו מהכיסא עם ההומור שלו.

התחיל דיון ממש מוזר, הפסיכיאטרית הבהירה, שלא היא שאבחנה אותו והיא בכלל טענה גם אז, שמדובר בגאנזה סינדרום – תופעה מאוד מוזרה שבה המטופל מתחזה התחזות לא מודעת לחולה נפש. אבל, בפועל זה רק כדי להתרחק מאיום כלשהו.

הפסיכולוגית הקלינית – אמרה שגם היא התנגדה לאבחנה של סכיזופרניה וטענה שמדובר בהפרעת אישיות שיש בה מרכיב של חוסר בשלות, נשאלו מספר שאלות והבלבול רק התגבר.

רק העובד הסוצאלי בשלו, הוא משוכנע שמדובר בסכיזופרניה, בתקופת הרמיסיה, כלומר נסיגה של המחלה.

משהו בביטחון של העובד הסוציאלי, שהיה בעל הוותק הרב ביותר במחלקה, גרם לי חוסר שקט, אבל אני בשלי, עמדתי על כך, שזה נראה לי לא אחראי להשאיר אבחון כל כך קיצוני בלי שיש לו הסכמה רחבה.

העניין היה שהפסיכיאטרית, רק החליפה את הפסיכיאטר הקבוע, שהיה משוכנע שמדובר בסכיזופרניה.

נראה שהצגת המקרה שלי השפיעה, לאחר שסיימתי את העבודה במקום, דיווחו לי שהחליטו על אבחון מחודש, בעקבותיו החליטו להפחית לו את התרופות ואפילו הציעו לו להתחיל לעבוד יום בשבוע.

שמחתי מאוד, נראה היה לרגע שהעתיד שלי כמטפל מבטיח מאוד – עוד לא גמרתי את ההתמחות וכבר הצלחתי באופן כל כך דרמטי – לא רק להיטיב עם המטופל, אלא אף לגרום לצוות להיווכח בטעותם.

כמעט שבועיים, הלכתי עם אותה גאווה, עד שביום חמישי, כאשר הגעתי לבית קפה, ראיתי את העובד הסוציאלי שפניו הוחמצו כאשר ראה אותי.

שאלתי, מה נשמע ?

הוא קרא לי הצידה ואמר לי בצורה שלא מתבררת לשתי פנים.

קיבלו את ההמלצות שלך, הפסקנו לו את התרופות, שבוע הכל היה נראה יפה, הודעתי לו שביום א' הוא יתחיל לעבוד יום בשבוע, זה היה ביום חמישי.

הוא הלך הביתה, באמצע השבת נאלצו להזמין את ניידת החירום, הוא אושפז במזרע – ממש כמו בהתקף הראשון – ישב ערום באמצע הסלון... רק שתדע שכל התקף פסיכוטי כזה גורם לנסיגה משמעותית, עכשיו הוא צריך להתחיל מהתחלה, אבל הסיכויים כבר יותר קטנים.

הרבה זמן לקח לי להשתחרר מהאשמה הקשה,

פניתי אל המנחים שלי שתמחו בי להציג כך את הדברים, ניסיתי להעביר אליהם את האשמה.

לכל אחד מהם הייתה תשובה שונה – אחד אמר – אתה רק אמרת להם שהוא יהיה  מסוגל ללכת, הם מיד לקחו לו את שני הקביים, ברור שהוא נפל.

השני אמר, חבל שבפסיכיאטריה הם לא מוכנים לפגוש את השדים, הוא נתן להם הזדמנות, אבל הם לא מעיזים להתמודד עם דברים כאלו. עדיף להרדים אותו עם עוד כמה כדורים ובלבד שלא יביא אליהם את השדים שלו. זה לא העבודה והתפקוד שחשובים, אלא היכולת להכיר בשדים האלו, לשתף עם משהו ולא היה לו עם מי, כי אתה הלכת ומי שנשאר היה מוכן להאזין רק לתוכנית ההבראה.

ניסיתי להרגיע את עצמי עם ההסברים המנחמים של המנחים, אבל גם היום, לאחר 17 שנים, אני עדיין רואה במקרה הזה, סימן הזהרה. בכל פעם שאני משחרר מטופל, אני נזכר וחושש. אולי גם הפעם הקדמתי...