עברו כבר 10 שנים, מאז פרסום תיאור המקרה הראשון שלי, שבו תיארתי טיפול באמצעות תרפיה באומנות בנער שסבל מADHD. תיאור המקרה התפרסם ברשת, הן באתר הבית שלי והן בפסיכולוגיה עברית.
המקרה כונה "נתי" ואפיין משהו מהאופן שבו התרפיה באומנות משמשת כלי נוח לטיפול במי שסובל מהתופעה. הייתי עדיין צעיר במקצוע, לראשונה הרגשתי שאני יודע בדיוק מה לעשות – מה הפלא, הוא כל כך הזכיר לי את עצמי.
באותם ימים, עבדתי במיטב, התחנה של קיבוצי הגליל העליון, המנהלת ידעה שאני גם לקוי למידה ואולי גם ידעה שאני בעל תואר שני בייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד, אם כי לגבי זה אני כלל לא בטוח. לכן, באופן כמעט טבעי הפנתה את כל הנערים הלקויים אלי.
כיום, 15 שנים מאוחר יותר, אני גאה לאמר שאני מקבל דיווחים על ההישגים, מאותם נערים, לא מזמן פגשתי שתי אמהות- האחת ספרה על הבן שהפך להיות מנהל בכיר באחת מחברות ההיי-טק, השנייה סיפרה על הבן השף, שזכה בעובד המצטיין של רשת מלונות גדולה – שניהם היו בין הנערים הללו, שמהם למדתי אודות הטיפול בלקויי למידה.
על מנת להבין את המורכבות של הטיפול בלקות באמצעות תרפיה באומנות, אנסה להסביר את הממדים של התסמונות, תוך שאני כמובן חוזר אלי ואל הדוגמאות האישיות.
מספר ממדים של התסמונת –
ההסבר הנוירולגי של ADHD הוא מורכב מאוד, אבל אם נכליל באופן פשוט ביותר (אולי קצת פשטני)– אפשר לאמר שחוסר בנוירו-טרנסמיטור בשם דופמין, פוגע ביכולת לווסת אחד או יותר מהשדרים העצביים.
במילים פשוטות עוד יותר – זה לא שיש לאדם שסובל מהתסמונת בעיה של "עודף מרץ", אולי אפילו להיפך, אלא שהחוסר בחומר מסויים גורם לחוסר פעילות במשהו שיכול להיראות בסוף כיותר מידי פעילות.
התקלות יכולות להיות כל כך מורכבות, תקלה אחת ברורה ביותר, שעשוייה להיראות כמו "עודף מרץ" – היא התקלה באיזור שאחראי על ויסוט ודחיית התגובה – אם נשתמש במודל המכני של פרויד –הרי שזה כאילו שיש בעיה עם דוושת הגז או הברקסים – קושי לווסט או קושי לעצור.
השאלה מהוא התחום שבו נפגע הויסוט – השם של התסמונת, הוא הפרעת קשב וריכוז – לכן הרוב מתייחסים לבעיה הזו בתור הבעיה העיקרית. אלא ששם, הבעייה דווקא ממקום שונה – נראה שההולכה של המידע החושי איננה רציפה – החוויה היא של שיעמום.
מגיע מידע חלקי לחושים שלנו, אני יושב בשיעור, קולט קצת, אבל לא מרגיש שזה מספק, מתחיל לחפש מסביב, אולי משהו סוף סוף יהיה מעניין יותר. במקרה שלי – אחת מהשניים – או שמתחיל לצייר, או שמתחיל לדבר... התוצאה הכמעט וודאית – שאת ההקשבה לתוכן המורה אני מפספס.
בעיה שנייה מורכבת לא פחות, היא כאשר התקלה היא בתגובה, הברקס, לא ממש עובד, או שהיכולת שלנו לווסט לא מוצלחת כל כך, אולי תקלה של הכל או כלום – או שאני לוחץ על הדוושה של הגז עד הסוף או שאני לא נוגע. כך, בהרבה מהמקרים, מצאתי את עצמי דווקא שותק. זכורים לי המפגשים הראשונים אצל הפסיכולוג, 45 דקות של שתיקה. מי זה הילד המופנם הזה ?
הבעיה מתחילה כאשר לאחר שלא הגבתי, התאפקתי, אני פתאום משחרר ומגיב, כאן בדרך כלל, כמו צינור שעצרו אותו זמן רב, פתאום התגובה היא לא מותאמת, יש השפרצה.
האימפולסיביות עולה לי ביוקר – כאשר אני מתחיל לדבר עם המורים, אני אומר הכול, אבל ממש הכול, אולי מדובר בשילוב של כמה בעיות יחד, מה שבטוח – המורים לא אוהבים את זה, לפחות חלק מהם.
זכור לי אירוע, מאחד השיעורים שממש מגיע לי בהפתעה – שיעור ספרות, אני כבר תפסתי ביטחון, זה היה אחרי האבחון, כבר הכרתי בזה שיש לי בעיה, כבר סיימתי טיפול של שלוש שנים, הגעתי לשיעור כשאני "נקי" מהבעיות... לפחות כך חשבתי באותה תקופה.
משתתף בשיעור ספרות, קראתי מה שנתנו לנו, כמובן שאת החומר שהמורה אמרה לא ממש הצלחתי ללמוד, אבל היה לי ניתוח משל עצמי. אני אומר אותו ומתחיל להתווכח עם המורה. בלהט ההתרגשות מהמעמד, אני אומר לה: "את רוצה שנלמד מה שאת אומרת לנו, או שגם נלמד לנתח בעצמנו, מה לעשות שאני חושב קצת אחרת ממך". למרות הגאווה לרגע שעמדה לזכותי, הרי שברגע הבא, אני זוכר את הלעג של המורה באמירה: "אם אתה כל כך חכם, למה שלא תלך לספרייה, תלמד לבד, אתה הרי לא צריך אותי". מיד אחרי האמירה, נשמע צחוק מתגלגל של הכיתה – כנראה שגם אותם התגובות שלי כבר קצת עיצבנו.
האימפולסיביות אצל המטופלים שלי, בכל מקרה הייתה שונה – היו כאלו שהסתבכו עם המורים, אחרים עם ההורים ואחרים עם החברים – היו כמובן את אלו שהצליחו להסתבך בכל המסגרות.
התחום השלישי– מוכר כאות Hבתוך ההפרעה – היות שבאבחנות המוקדמות, הבחינו ב ADHDל ADD, ההסבר היה שיש מופע בלי היפר-קינטיות וישנו מופע שכולל אותו ומכונה "היפראקטיביות.
כיום ב DSMהאחרון, כבר הורד ה – ADDהתופעה כולה מכונה ADHDויש לה מופעים שונים.
מהו אותו מופע שכולל את ההיפר-קינטיות – אם נחזור למכונית שלנו, הרי שמה שברור הוא – שיש בעיה קשה עם הברקסים, אבל לא תמיד זו הבעיה היחידה, בהרבה מהמקרים מדובר על קיצוניות תחושתית – על חוויה שחסר למטופלים תחושה, כאילו – הגוף משתעמם כל הזמן.
זכור לי מקרה, של נער שסבל מהתופעה באופן מאוד ברור, אבל כשההורים אמרו לו שהוא היפר אקטיבי הוא נעלב והחליט להוכיח לי שהוא לא כזה – הדרך הייתה – לשבת איתי מפגש שלם בלי לזוז.
בסוף המפגש אמר – אתה רואה. אין לי שום בעיה לא לזוז גם שעה שלמה... אותו נער, כאשר התחיל לצייר התקשה מאוד לשלוט בחומרים, הוא סיים את מרבית הפגישות בהרס של היצירה. במרבית הפגישות יצא לפחות פעם אחת מהחדר במהלך המפגש – תמיד הייתה סיבה – לפעמים לשירותים, לפעמים היה חסר משהו, בדק אם הנהג שלו כבר הגיע... לפעמים לא אמר כלום, פשוט יצא לרגע.
ומה שבלט עוד יותר, היה שברגע שהתחיל לדבר, תמיד הייתה תנועה נלווית.
התופעה הזו, בעייתית במיוחד בבתי הספר הקלאסיים, בהם התלמיד צריך לשבת בשקט במשך מרבית שעות יום הלימודים. נכון, התלמיד הזה יכל לשבת בשקט –אבל הוא עשה זאת כמשימה – באותו זמן לא עשה כלום מלבד להתרכז בלשבת בשקט.
אכן, חלק מהתלמידים מצליחים במשימה, אלא שהם כל כך מתאמצים לא להפריע, שהתוצאה הישירה היא ירידה בקשב – אחת המסכנות של מחקר עליו קראתי לא מזמן, היה על ההצלחה ההפוכה – ככל שהנערים הרשו לעצמם להיות מופרעים יותר – כך הצליחו טוב יותר בלימודים... כאשר הרשו לעצמם ליצעוק, לצאת מהכיתה כשבא להם ולהתווכח עם המורים – הצליחו טוב יותר מאשר אלו שלמרות התסמונת הצליחו לשבת בשקט ולקבל מחמאות על "התנהגות נאותה".
המופע האחרון, הוא הפחות מוכר – הבעיה בויסוט הרגשי–
כאן, ה"אבחון" של המורים הוא – יש לילד בעיות רגשיות. זה מתבטא בעיקר בהתפרצויות מסוג מסויים, לפעמים בכי פתאומי, לפעמים צרחות והתקפי זעם מבהילים.
לא מזמן, נחשפתי במערומי לפני 300,000 צופים, כאשר בהשתתפות בתוכנית ריאלטי, נפלתי למלכודת הזו. השתתפתי בתוכנית אמא מחליפה, במשך שבוע ימים עברנו חוויות מדהימות יחד. אולם, את הבמאית זה ממש לא סיפק – היא רצתה לראות קצת אקשן והצליחה באופן מפתיע מבחינתה.
אחרי 4 ימים של התנהגות למופת, זכיתי בפרס הגדול – האמא המחליפה יחד עם צוות ההפקה, התחילו להראות לנו את השינוי שיש לחולל בביתנו - אבל כאן, לא עמדתי על המשמר, הכל כבר נראה טוב, למחרת היום, אנחנו בעיצומו של סידור המרפסת, כאשר לראשונה האמא המחליפה מתחילה לרדת על אחד הנקודות הכאובות שלי – הכשל בניהול העצמי. אלא שהיא כמובן לא מוכנה להאזין להסברים המלומדים שלי ונותנת את האבחון האישי שלה – היא יודעת בדיוק מה הבעיה שלי... כאן מגיעה ההתפרצות שלי. האירוע ארך שניות. אבל מתוך 100 שעות צילום, מוקרנת בסוף שעה אחת. את האירוע הזה העבירו במלואו.
כאשר ראיתי את עצמי, הבושה הייתה גדולה. כמעט שלא היה אדם שהגיב לתוכנית שלא שאל אותי, אם ההתקף הזה היה אמיתי. אנשים שהכירו אותי, במיוחד מטופלים שלי, לא הצליחו להאמין.
אחת המטופלות אמרה לי – סוף סוף, אתה לא יודע כמה ששמחתי, תמיד אתה כזה מכיל ורגוע – איזה כייף לראות שגם אתה מאבד לפעמים את הסבלנות ומתפרץ.
בשבוע הזה, זה אמנם היה רק רגע קטן, אבל בחיי האישיים זה בהחלט שיקף משהו אמיתי שעד לאותה תוכנית אפיין את התנהגותי – בעיקר מול אשתי.
נכון לרגע זה, נראה שנגמלתי. אין ספק שהתרופה הזו, הייתה עוצמתית דיה, כדי ליגרום לי לעבור שינוי נוסף.
מה הוא אותו ויסוט רגשי?
בדיוק כמו שקשה לאדם להקשיב בצורה מווסטת, כמו שקשה לשבת בשקט ללא תנועה, כך גם הוויסוט של הבעת הרגשות יכול להיות מוטה – אטימות מהצד האחד והתפרצויות מהצד האחר.
לא פעם, המטופלים מאובחנים לא נכון בגלל העדר מידע אודות התופעה – הייתי עד לטעויות קשות מאוד באבחון – עד כדי אבחנות של "התפתחות מחלת נפש" – אצל נער, שלמזלו ניצל מהטיפול של אותו מטפל שרצה להוסיף מרשם של תרופה אנטי פסיכותית ולימים אותו "חולה" הפך להיות בעצמו אדם בריא מאוד שעוזר להרבה אחרים ובלי ליטול שום תרופה.
בנוסף לארבעת הממדים הללו, ישנו ממד חמישי חשוב לא פחות שמאפיין 40% מהסובלים מהתופעה – הוא הכשלבניהול העצמי EDF. הרחבתי עליו בפרק קודם, לכן לא אכנס כאן להרחבה, פרט להסבר שכל האשמות על העצלנותשבגללה הנער כל כך מבולגן, על חוסר האחריות שבגללה הנער מאבד ושוכח ובמיוחד הנזיפות של המורים על כך שלעולם הוא לא מגיש בזמן עבודה, אף פעם לא עושה שיעורי בית ותמיד כשכבר מגיש משהו זה לא כמו שהיה צריך. כל אלו נכללים תחת ההגדרה של כשל בניהול העצמי.
כאשר אני שואל את עצמי – במה טופלה הפרעת הקשב שלי, אעבור על פי הצירים שהוזכרו למעלה:
1. הקשב והריכוז –
עבודה ישירה על הקשב, בוצעה בהרבה תרגולים, בין היתר היו כל אומנויות המזרח – מדיטציה, יוגה, טאי-צ'י, מאסאז'ים מסוגים שונים – טיפול במגע ותנועה, טכניקת אלכסנדר, שיאצו ולאחרונה כבר חצי שנה של טיפול בשם ברימה שבמוקדו עומדת ההינכחות.
לצערי, אני לא בטוח שהקשב עצמו צעד הרבה קדימה, אבל ברור לי לחלוטין שכאשר אני מטפל בכל אחת מהשיטות האלו, במהלך הטיפול אני מעלה באופן ניכר את רמת הקשב שלי ובזמן שבין פגישה לפגישה ישנו שינוי כלשהו. לא ידוע לי האם במהלך השנים, היה שיפור מיקוד, רגיעה.
לצד היכולת להתרכז ולהקשיב, למדתי כמובן גם להכיר את התופעה עצמה- אני מודע לקלות שבה בורחות המחשבות שלי מהנושא של השיעור, למשל לנושאים אחרים. אני מודע לצורך שלי לארגן חוט מקשר שימשיך את הדיאלוג באותו נושא, לצורך להגביר את העירנות שלי במהלך ההקשבה, לצורך להוסיף ממדים של משוב חוזר שיזכיר לי כשאיבדתי את הקשב.
דוגמא בולטת לבעיית הקשב, קיימת אצלי כיום כאשר אני מנסה להתארגן בעצמי – אם אני נמצא לבד, הדרך שלי לפעול היא ריאקטיבית – כלאמר אני מגיב למה שמגיע.
יש קושי לשבת בשיעמום של תכנון הפעילות, איך להוציא מתוכי את אותו המורה הפנימי שיגיד לי מה לעשות באותו יום, שיעלה תחילה את הנושאים, ימיין מה חשוב ומה דחוף ויזכיר לי לעבור מנושא לנושא בזמן הרצוי.
הפתרון שלי, הוא מאוד טכני – מצאתי לעצמי מזכירה, היא יושבת איתי ואני מלמד אותה איך להשגיח עלי, אנחנו משוחחים על מה שצריך לעשות וכך אני מגביר את ההקשבה שלי לנושאים שבהם אני עוסק. הפתרון הזה הוא סוג של "קביים". אבל זה עובד וזה העיקר.
כאשר אני מתבונן אחורה להתפתחות שהייתה לי ביכולת להקשיב – צריך לבודד בין שני סוגי קשב – האחד הקשב לעצמי האחר להקשיב למשהו אחר – במיוחד למורים.
בהקשבה לעצמי, קשה להבין עד כמה שהבעיה חמורה, הרעיון שאדם לא יכול להקשיב לעצמו, לא ממש מעניין את המורים – הם בדרך כלל כועסים שהתלמיד לא מאזין להם. אבל, האם משהו מהם נתן פעם את דעתו למחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו לא מצליחים להקשיב לעצמנו ?
האם משהו מהם הבין פעם שאולי כשאני מצליח לא להקשיב לו, אני עושה דבר גדול, כי לרגע אני מצליח להאזין לעצמי.
אז, כן, הציורים בשיעורים, היו צעד נועז בכיוון הזה – המורה מדבר על דבר אחד, אבל יש לי המון נושאים לדבר עם עצמי, מתי אעשה זאת ?
הפתרון שלי, לדבר אל עצמי באמצעות הציור, הוא לא משהו מושכל – זה פשוט היה צורך. היה ברור לי שאני צריך לצייר כדי לשרוד את השיעורים. גם כשהייתי לבד, למשל כשהייתי חולה התחלתי לצייר, לא כל כך הבנתי אז מה זה בדיוק נותן לי. היום יותר ויותר אני רואה את אותה הצלחה, לפתח צורה להאזין פנימה. להקשיב לנפש.
העלתי פעם השערה, שאולי הקשר בין הדיסלקציה לבין הפרעת הקשב נובע מהעדר חשיבה דמומה – שזה שאני מתנהג באמפולסיוביות למשל, הוא כי חסרה לי היכולת לאמר לעצמי תחילה – "מה אני מרגיש?... מה מתוך זה כדאי לי להגיד?...." אז, כשסוף סוף אני מרגיש משהו, אני פשוט אומר.
הציור אפשר לי זמן ביניים כזה, אפשרות לדיון מוקדם עם עצמי, אני שוקע פנימה, אחר כך, כשהתחילו להסתכל על הציורים שלי, הייתה לי הזדמנות לשתף במשהו פנימי. שזה כבר היה הישג מרחיק לכת – היכולת לא רק להבין את עצמי, אלא אפילו לשתף בכך אדם נוסף.
הבעיה של הקשבה לאחר – כאן, למדתי עם השנים להראות – מה שנקרא הקשבה פעילה. להנהן, לשאול שאלות, להגיב תוך כדי שהאחר מדבר – הכל כדי להישאר קשוב. לא פעם אני נתקל באנשים שעוסקים בעוד דברים כאשר הם מדברים איתי – אני פשוט לא יכול להקשיב להם. הם לא מבינים עד כמה אני עובד קשה כדי להקשיב, מתחילים לעבוד על המחשב וממשיכים לדבר איתי. אני במקרים האלו כבר עברתי למקום אחר.
בשיעורים, הפתרון היה "אסטרטגיות של הקשבה בשיעור", כתבתי על זה בהרחבה בחוברת אסטרגיות, שפרסמתי. בין היתר, מדובר בטכניקות שהופכות את השיעור לאתגר – איך אפשר להפוך את המידע הזה למשהו שניתן להציג באופן סכמטי, ויזואלי. אני הופך את השיעור כולו לסוג של משחק שבו המטרה שלי לצאת עם תמונה שמייצגת את השיעור כולו. כאשר אני מצליח, אני זוכר את השיעורים ברמה שחברי לא פעם תוהים מאיפה היכולת הגבוהה...
לא מזמן, אמר לי אחד מהקולגות שלי, שגם הוא לקוי למידה – האזנתי לשיעור שלך – אני לא מאמין שאתה לקוי למידה... איך יכול להיות שזכרת את כל זה והצלחת להגיד את הכול בכזה רצף מדהים. אז, זה נכון, גם לי זה נראה די מפתיע שהצלחתי להקשיב לרצף כל כך מורכב, אבל אין ספק ששם האסטרטגיות האלו פשוט הוכיחו את עצמם – ביצעתי למידה פעילה, הפכתי את החומר הזה לסיפור שלי, המחשתי, ביקרתי, הדגמתי ואז זה פשוט נשאר אצלי לתמיד.
ההקשבה האוטומטית לא עובדת, אבל היכולת להפעיל את המנגנונים היצירתיים שלי כדי להפוך את החומר הזה להצגה שלמה, ליצירת אומנות, מאפשר לי להפוך אותו לשלי ובסופו של דבר לזכור אותו טוב יותר ממרבית המאזינים.
כשאני חושב על נקודות ציון בנוגע לפיתוח ההקשבה הזו, עולות לי מספר נקודות משמעותיות –
א. חווית ההקשבה החיובית – הפעם הראשונה שחוויתי שמקשיבים לי באופן מלא הייתה בטיפול אצל הפסיכולוג בתקופת חטיבת הביניים. היכולת שלו לשבת במחיצתי 50 דקות בלי לדבר, למרות השתיקה שלי. הייתה חוויה יוצאת דופן לראשונה, נאלצתי להקשיב לעצמי – הייתי נבוך מידי כדי להתחיל לדבר. בהתחלה המחשבות נדדו, אבל לאט לאט התחלתי לארגן את המחשבות שלי, להאזין למה שאני חושב.
זכורה לי הבקשה שלו, לצייר ציור בתום אחת השתיקות הארוכות הללו – פתאום בתום הציור התחלתי לדבר – כאילו כל מה שלא הצלחתי לשמוע מתוכי, יצא דרך ההסבר שלי אודות אותו הציור.
עם השנים התפתחתי, היום אני עומד מעברו השני של המתרס, בכל פעם שמגיע אלי מטופל ששותק, אני נוצר בתוכי את אותו רגע קסום, נושם עמוק ומתחיל להאזין לשקט. לא פעם אני מתקשה, אז אני עושה מה שגם הפסיכולוג שלי עשה – פותח מחברת ורושם. בין היתר, לא פעם אני רושם – טוב כמה זמן הוא עוד ישתוק, עוד רגע אני משתגע...
אבל לרוב, באופן מוזר, אני מצליח להקשיב אפילו לשתיקות האלו, יש משהו בקשר הלא מילולי שנוצר, האנרגיה בחדר, שיוצרת שיחה אחרת, שמאפשרת לי לחוש את האדם ולא להשתמעם מהשתיקה. היכולת שלי להתחיל לפגוש את עצמי בשקט – התחילה באותו טיפול מיתולוגי, אבל היא איתי עד היום ונראה שאני חייב רבות לניסן צור, אותו פסיכולוג שהצליח לשתוק כל כך הרבה זמן.
ב. היכרות עם שפות הדיבור הפנימי – היכולת להבחין שישנן שתי שפות – המילולית והויזואלית, עושה לי סדר מסויים. אני שם לב, שאני חושב הרבה פעמים בחשיבה מילולית, אלא שאז צריך שמישהו ידבר. אז, אם לא מדבר עם משהו ממש, אני צריך לכתוב את זה, כך אני שומע את עצמי מדבר. הינה כרגע בכתיבת הדברים האלו, אני שומע ממש איך אני מדבר איתכם...
אבל, לא פעם אני שואל את עצמי –האם כל השיחה הזו צריכה להשמע – הרי זה מטיש ?
למדתי שלעצמי זה בהחלט עוזר, אחרים לפעמים רואים בזה משהו מייגע, אבל לא פעם מצאתי אנשים שנהנו מאוד לקרוא את המחשבות שלי – מה שגרם לי, לפני כשנה לפתוח בלוג – שבו אני משתף בכל המחשבות שלי בפיתוח העסק. אז, שם אני משתף בתכנונים, בביקורות ובכל מה שאני חושב – לפעמים אחרי שאני קורא אני פשוט מוחק את המיותר. אבל ברוב המקרים אני מניח הכל כפי שהוא. כי אין לי כוח לקרוא את כמויות החומר האלו...
בניגוד למה שטען רונלד דיוויס בספר "מתת הדיסלקציה" – הממצאים לא מראים שאנחנו הדיסקלטים נהנים מיותר חשיבה ויזואלית, או מחשיבה ויזואלית מוצלחת יותר מהאחרים. במקרה אני מצייר, אז בהתחלה גם אני חשבתי שהחשיבה הויזואלית שלי מוצלחת יותר – עד שהתחלתי לחקור את הנושא והבנתי שאפילו שם, אני לקוי בצורה די קשה – להיפך – הקשב הויזואלי שלי, פגוע ולא רק שאני לא מצליח לקלוט את כל הגירויים הויזואליים מהסביבה, אלא שגם הסרט שאני מנסה להסריט לעצמי נקטע מהר מאוד. קשה לי מאוד ליראות את המחשבות. ההצלחה היחידה היא – אם אני מצייר אותם באופן פיסי, רק אז כאשר אני מצייר על נייר או בד הם נשמרות, אז אני יכול באמת להישאר איתן ולפתח האזנה למחשבות האלו.
אין ספק שהתרפיה באומנות, היתה מתנה גדולה עבורי – היכולת להתחיל להאזין למה שהדימויים שעלו על הדף אומרים, אפשרה לי לפתח את אותה חשיבה אצלי.
גם כאן, אין אוטומציה – לוקח לי הרבה מאוד זמן, לתרגם את התמנות האלו, להצליח להישאר בהאזנה אליהם. איכשהו, בטקס המיוחד הזה, שייצרתי לעצמי במסגרת היותי מטפל, אני מצליח להכריח את עצמי להתבונן, להשאר עם המטופלים בהתבוננות הזו, להתחיל להתחבר מחדש למידע שנפלט והועבר לדף.
זכורה לי החוויה הנוראית בתחילת הכשרתי, כאשר המורה המיתולוגי – פרץ הסה, ביקש מאיתנו לזכור את הציורים של המטופלים ולתאר אותם מבלי להתבונן בהם. לא היה לי מושג איך נראה הציור. איזה צבעים, אילו צורות. כלום. זכרתי רק מה הרגשתי ומה קרה בחדר בזמן ההתרחשות.
כיום, אני פיתחתי לעצמי אסטרגיות להאזין גם לזה. אני רואה בחומר הזה חומר מאוד משמעותי לטיפול ולכן מקדיש הרבה מאמצים להשאר קשוב לדימויים שעולים על דף הציור. לצבעים ולאמירות שאני שומע בעודי מתבונן.
2. הטיפול באמפולסיביות-
במכתב שכתבתי לחברה מאותה תקופה בה סיימתי את הטיפול הרגשי הראשון, הבהרתי שנפטרתי מהאמיפולסיביות. היתה לי אז תובנה לגבי הקונפליקטים הלא פתורים שיצרו לחץ פנימי גדול, שאותו הצלחתי לשחרר בטיפול. אכן, נראה שהמצב שאליו הגעתי דומה למדיטציה – אני מאוד מודע מאז לכל התכנים הרגשיים, מאוד מקפיד לפרק מנגנוני הגנה שחוסמים מאחריהם קונפליקטים. שהרי ברור לי שאני צריך להיות פנוי עד כמה שניתן, כדי להשקיט את התגובה האוטומטית שלי. לא פעם, כאשר לימדתי מורים איך לעבוד עם תלמידים לקויי למידה – הבהרתי – שאנחנו שהצלחנו לשבת בשקט ולא להפריע להם, דומים למי שיושב בכיתה במצב של מדיטציה. כשאני יודע איך היייתי נראה לפני שטיפלתי בעצמי, ברור לי כמה פנוי אני כיום, עד כמה אני מווסט יפה את התגובות שהייתי יכול להגיב ומגיב בסך הכול בצורה מאוד יפה.
אבל, הסברה שהייתה לי אז, שנפתרתי מהאמפולסיביות, הייתה רחוקה מלהיות נכונה – לא פעם נעמדה מולי מראה שסימנה לי כמה שהדרך עוד ארוכה – החל מהצבא, דרך האוניברסיטה ועד למקומות העבודה בהווה – כשכל פעם, אני נתקל בהתפרצויות שפוגעות בי וגורמות לי נזקים כבדים.
יחד עם זאת, נראה שהעבודה הרבה שביצעתי על עצמי במהלך החיים, מאפשרת לי למזער נזקים:
דבר ראשון, הוא לדעת מתי מגיעה האימפולסיביות, למנוע אותה.כמעט תמיד, התגובה הלא רצוייה הופיע כאשר לא הייתי מוכן, כאשר היה לחץ של זמן.
לכן, למשל בפגישות טיפוליות – אני מקפיד בצורה כמעט פאנטית על הגעה לפני הזמן. לשבת, להתכונן, למצוא את הסנטר שלי, לשתוק ונשום.
הפעמים שנפלתי, היו כמעט תמיד כשהגעתי לא מוכן, ברגע האחרון, הייתי עדיין עסוק במשהו שקרה קודם ולא הכנסתי את עצמי למצב האולטימטיבי.
מרכיב שני – פעילות מווסטת – ישנן התנהגויות שמסיעות לי להמנע מהתגובה הלא מווסטת – כך למשל, אני כותב לפני שאני מדבר. לא פעם אני כותב לעצמי: "מה שבא לי להגיד עכשיו הוא... האם כדאי לאמר .את זה ?"
היכולת לקחת אחריות – אחד הדברים שהחזירו לי את כבודי באותה דרמה שהייתה בתוכנית "אמא מחליפה", הייתה ההתנצלות. נראה שרוב הנשים סלחו לי על ההתפרצות שראו את החרטה המלאה.
מספר ימים אחרי שידור התוכנית הגעתי למכללת תל-חי, שם אני מלמד כבר שנים, פתאום הגיח מולי אחד מאנשיהתחזוקה – הוא בא, חיבק אותי וקרא לכל החברים. צוות התחזוקה בירך אותי בחום.
הותיק שבינהם קרא לאחד הצעירים ואמר לו – "ממנו אתה צריך ללמוד !, ראית אותו – כולנו גברים, כולנו מתפרצים על הנשים שלנו – אבל כמה מכם יודעים לאמר ככה סליחה כמו שהוא אמר – בגלל זה, אני מוריד את הכובע !"
ואכן, גם אני הרגשתי גאווה על זה שהצלחתי לקחת אחריות על אותה התפרצות, קניתי לה מתנה, כתבתי מכתב ולמזלי, גם הקטע הזה נכנס לתוכנית, מה שזיכה אותי לפחות בכמה נקודות מחילה...
3. תנועתיות יתר –
אצלי, חוסר השקט לא בלט במיוחד, לא הייתי מהתלמידים שהולכים מכות, צועקים וקמים כל הזמן. אבל, עם השנים גיליתי את הצורך שלי לתחושה ומגע. לזה, שתמיד אני אוחז משהו ביד, שתמיד אני זז כשאני מדבר, שאני חייב ללכת כדי לדבר בטלפון ושאני מתקשה מאוד לשבת בחדר כדי לעשות שיעורי בית – אם אלו שיעורי בית של ממש, או גם כמרצה, כאשר אני צריך להתכונן להרצאה, לבדוק עבודות, או כל פעולה פשוטה שבה אני צריך להישאר לבד בחדר ללא תנועה של ממש.
המודעות לצורך הזה, כבר הקלה מאוד – מצאתי לא מעט דרכים להגביר את התחושה – להבין שהגוף זועק לתחושה תמידית, ששיעמום של הגוף עולה לי ביוקר.
המפגש הראשון עם האפשרות ליצור שם שינוי הייתה ביוגה. שנים שאני מתרגל יוגה, כל פעם בגישה אחרת, כולם תורמות לי, בכל פעם אני לומד דברים חדשים – פעם זו היציבה, פעם הנשימות, פעם התנועה ופעם ההתבננות וההקשבה.
לצד היוגה, התנסתי בהרבה מהאומנויות האלו – טאי צ'י במשך 3 חודשים, אייקידו במשך חצי שנה, מאסאז'ים שבחלקם גם היו מהנים מאוד וגם סייעו בפיתוח ההקשבה. אבל אחד הטיפולים המוצלחים ביותר שעשיתי בנושא – היה "טיפול במגע ותנועה" במשך שנה וחצי, זה התחיל ממסאז'ים, אבל הגיע בשיאו גם לריקוד של ממש. נידהמתי מעצמי, מהצורך העז שהיה לי, מהניתוק הגדול שהיה לי מאותו צורך ומהיכולת אחרי גיל 40 לחדש את המגע שלי עם הגוף.
אבל, במרבית הזמן, אני מוצא פתרונות הרבה פחות מתוחכמים – אפילו הקליעה למטרה בקליניקה, מספקת טכניקה כזו – אני נותן לעצמי 20 דקות של משימה, בסופה, יהיו 10 דקות של משחק..
לעיתים אני מבקש מחבר שנתאם משהו – כך שהיה ברור – שהישיבה בדד לא תמשך הרבה זמן.
זה לא רק הצורך בתנועה פיסית, זה גם תנועה של מה שמסביב.
בשנים האחרונות, אימצתי לעצמי הרגל לעבוד בבתי קפה – לפעמים יחד עם חבר. פתאום אני מספיק הרבה יותר. אני יושב עם המחשב הנייד. יודע שיש לי זמן מוגבל, בין הקפה לסנדוויץ, מספיק לקרוא עוד שלושה עמודים, לעשות עוד משימה. בין לבין, יוצא לשירותים, קם להגיד שלום למכר ועוד דרכים לשמור על התנועה.
הטיפול האחרון שבו אני נעזר בתחום מכונה "ברימה" העיקרון המרכזי בו הוא "הינכחות" – היכולת להצליח להיות נוכח, בתוך הגוף, להתחבר לאחר, לקרקע, להווה.
כל מפגש מתחיל בקטע קצר של מדיטציה, אחר כך ישנו טיפול במגע, עם הבגדים, משהו נעים במיוחד ומרגיע.
כל התחום הזה, של התפיסה ההוליסטית – גוף נפש, עושה עבורי השלמה משמעותית בכל מה שנוגע לאותו הצורך במגע, ברגיעה. כפי שכתבתי בתחילת דברי, לא מדובר בתנועתיות יתר. אבל בהחלט בצורך תמידי בתחושה.
כאילו ישנו בידוד של הגוף, אם לא עושים משהו, אם לא נוצרת בתוכו תחושה.
היכולת לפגוש את אותה חוסר נוחות היא התחלה חשובה. היכולת לספק לגוף את מה שהוא זקוק חשובה להצלחה במניעת התנועה שיכולה להוציא אותי מהחדר או להפריע למיומנות עדינה.
4. הויסות הרגשי–
לא ברור לי אם ההתפרצות עליה הרחבתי סביב האמפולסיביות, שייכת יותר לכאן או לשם, אבל ברור שבשני המקרים, התפרצות מהווה בעיה.
החיבור לנושא הרגש, קשור לצורך לברר עם עצמי – מה אני מרגיש בזמן נתון. נראה שמרבית הזמן, מרוב העיסוק בשמירה, אני לא מרגיש. אני מתנהג. שומר לעשות מה שצריך, מה שנכון. אבל הרגש מורחק, כדי שלא יפריע. פתאום, הוא פורץ לזירה. לפעמים לפני שאני יודע מה הוא רוצה לומר.
היו לי מטופלים שאצלם ההתנהגות שביטאה את אותה התפרצות של רגש היה הבכי –פתאום היו פורצים בבכי. כשהייתי בודק איתם – מה עומד מאחרי הבכי, כל פעם הופתעתי מחדש. אם היה לי סטרואטיפ שבכי קשור לעצב, הרי שהופתעתי לגלות – הבכי ייצג פעם פחד, פעם שימחה, פעם התרגשות ופעם אחת גם עצב ויגון.
אצלי, הביטוי הרגשימאוד מורכב. כאמור, המשימה הראשונה היא להרגיש מה קורה בפנים, רק מאוחר יותר עולה השאלה איך אפשר לבטא החוצה.
הציור, היה עבורי הכלי המוצלח ביותר בפיתוח של הקשר לרגשות. נראה כאילו כל תהליך היצירה מהווה צינור להקשבה למה שקורה בפנים. לאט לאט אני מתחיל הבין מה הרגש שמסתתר. לעיתים אנשים שמתבוננים ביצירה שלי, מרגישים טוב יותר ממני את האמירה. המון פעמים אני זוכה למחמאות על ההבעה העזה.
בשנים האחרונות, התקדמתי למצב חדש – אני מסוגל לאחר היצירה גם להביעה את מה שעולה במילים. לומר אמירה.
אחד המקומות שבהם אני מצליח בזה לא רע, הוא במסגרת הנחיית קבוצות. לא פעם עולים בי רגשות די חזקים במסגרת הנחיית הקבוצה.
אני נותן להם משימה, כולם מציירים, אני מצטרף ומצייר יחד איתם.
בתום הציור לרוב משתפים. בהרבה מהמקרים הם מבקשים לדעת מה אני עשיתי, במה אני עוסק.
במהלך השנים האחרונות מצאתי את עצמי לא אחת מצליח לבטא רגשות מאוד חזקים שעלו במסגרת אותה חוויה.
אירוע אחרון שזכור לי היטב, היה במסגרת קורס "קבוצת גרעין", קורס במסגרת המכון להכשרת מטפלים, שבו מתקיימת עבודה ביצירה והבעה.
באחד השיעורים, הגעתי חולה, החלטתי לצאת בצורה קלה – להקרין להן את הסרט שיצרתי, בדרך כלל זה אירוע מאוד חזק, התלמידים נהנים ומרגישים שנתנה להם הזדמנות חשובה להציץ לתוך הקליניקה שלי, להכיר את המורה שלהם מקרוב. בכלל, יש לי גאווה גדולה על הייצירה הייחודית.
הקרנתי את הסרט, בסופו, הותקפתי כמו שלא קרה לי בעבר – אחת התלמידות פתחה ב: "אם אני הייתי במקום המוטפל שלך, כבר הייתי יוצאת מהחדר אחרי 5 דקות, אני לא מבינה איך הוא הסכים לזה..." המשיכה בשורה של מתקפות, אליה הצטרפו כמה חברות. שמצאו עוד ועוד פגמים בדרך בה נהגתי בסרט.
זכור לי, שבשלב מסויים לא הצלחתי לדבר. השיעול תפס אותי חזק יותר ויותר.
אחרי שנגמר השיעור, נסעתי בדרכי מהבירה לצפון, הדרך הפכה סיוט אחד ארוך. כמעט נחנקתי בדרך.
זו הייתה התחלה של תקופת מחלה די ארוכה. אבל בכל זאת, שבוע לאחר מכן, הגעתי לכיתה, ביקשתי מכל אחת מהמשתתפות להגיב ביצירה על האירוע מהשבוע שעבר.
הבנות שיתפו בזו אחר זו, הפעם יכלתי גם לשמוע ביקורות טובות, אמירות מרגשות.
כשהגיעו אלי, פתחתי באמירה – הדימוי שעלה לי הוא – סלע שפגע לי בראש. עמדתי כאן מולכן, כאשר אני מתכונן לקבל את המחמאות להן אני מורגל במשך מרבית הפעמים שהקרנתי את הסרט. אחרי הכל, מדובר באחת החשיפות הגדולות שלי, שהביאה אותי לחוש גאווה די גדולה. פתאום הרגשתי כמו הסלע הזה שניחת על הראש שלי.
התקשתי לדבר. התרגשתי מאוד, אולי אפילו ירדה לי דמעה.
באותו רגע הבנתי שהגעתי למקום חדש, שאני ממש לא מורגל בו – אני עומד מול קבוצה ומבטא את הרגש שלי. אין ספק שזו הצלחה גדולה.
אחת הבנות אמרה – שקשה לה עם זה שאני לא מספיק חזק. שהיא פתאום לא יודעת מה היא יכולה לאמר לידי ומה לא. שאולי אני נעלב ממה שהיא אומרת.
אמרתי – נכון, כנראה שיש בי שרידים של בן אדם... זה מסובך לעבוד עם היצורים האלו...
סיימנו בחיוך ונראה היה לי, שהצלחתי להגיע להצלחה בביטוי הרגשימסוג חדש.
היו פעמים שהצלחתי להביע רגש במקומות אינטימיים מאוד, בקשרים הקרובים. אבל, כך להביע רגש בקבוצה, נראה לי שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות.
אז, איך זה קשור ?
כי מה שעלה בפעמים קודמות שבהן עלה רגש קשה – היה תוקפנות. הייתי יכול להרים את הקול, לכעוס פתאום בצורה לא שקולה, להעליב. אבל ברגע שאני לומד להחזיר לעצמי את הקשב והריכוז לרגשות שלי, יודע גם להוציא אותן באופן מבוקר, הרי שאני מסכן פחות את הסובבים אותי.
אחרון, אחרון, הוא הטיפול בכשלב בניהול העצמי – כאן, בעצם כבר כתבתי פוסט שלם בנושא. השעה כבר 2:007, הינה עוד דוגמא לחוסר האירגון. רק התיישבתי לכתובת רגע משהו, כדי שלא אשכח. לרשום לעצמי את הרעיון איך מטפלים באמצעות תרפיה באומנות במשהו עם הפרעת קשב וריכוז. אבל, בגלל שאני סובל מ EDF, עברו שלוש שעות ועדיין לא הגעתי לנקודה.
עכשיו, אפשר כבר להתחיל...
אבל נהייה קצת מאוחר, אולי בפעם הבאה.
